זהו סיפורה של איילת (שם בדוי), עובדת בנק שחייה השתנו ביום אחד. לאחר שנשאה ציוד משרדי כבד שכלל מכונת למינציה ותיק חומרים במשקל כולל של כ-17-20 ק"ג, למרחק של כחצי קילומטר שכלל גם מדרגות, היא הרגישה כאבי בטן תחתונה חריפים. ימים ספורים לאחר מכן, ב-25 במרץ 2021, היא פנתה לטיפול רפואי ואובחנה עם צניחת רחם. איילת פנתה למוסד לביטוח לאומי בתביעה להכרה בצניחת רחם כתאונת עבודה, בטוחה שהקשר בין הרמת המשא הכבד לפגיעה הפיזית הברורה שלה הוא מובן מאליו.
אך למרות מאבק משפטי עיקש, תביעתה בנושא החמרת מצב צניחת רחם ביטוח לאומי נדחתה. פסק הדין, שניתן בבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 50541-07-24) ב-5 באוקטובר 2025, על ידי ממלא מקום הנשיא אילן איטח, השופטות לאה גליקסמן וחני אופק גנדלר, ונציגי הציבור מר אהוד מנור ומר דובי רם, מדגים את האתגר הכואב ביותר: הפער בין הכאב האמיתי שאת חווה והמציאות הפיזית שלך והעובדה שלך ברור שנפגעת בתאונת עבודה, לבין הנטל המשפטי להוכיח קשר סיבתי בין צניחת הרחם לתאונת העבודה, מול מערכת שדורשת הוכחות חד-משמעיות.
הסיפור של איילת: מהרמת המשא ועד למאבק בבית הדין
התחושה הזו, שמשהו בגוף "נקרע" או "צנח" אחרי מאמץ פתאומי, מוכרת לנשים רבות. עבור איילת, זו הייתה יריית הפתיחה למסע מייגע ומתיש מול הבירוקרטיה.
רגע הפגיעה והאבחון הרפואי
בשנת 2021, איילת, אז כבת 49, ביצעה פעולה שגרתית לכאורה במסגרת עבודתה: היא החנתה את רכבה בחניון והחלה לסחוב ציוד למשרד. היא הרימה מכונת למינציה ששקלה כ-10 ק"ג, ובנוסף תיק עם חומרים ששקל בין 7 ל-10 ק"ג נוספים. היא הלכה עם המשקל הזה מרחק לא מבוטל של כחצי קילומטר, שכלל גם עלייה במדרגות. מיד לאחר שהניחה את הציוד, היא הרגישה כאבי בטן תחתונה.
הכאב לא חלף. תשעה ימים לאחר מכן, ב-25 במרץ, היא פנתה לראשונה לרופאת נשים, ובהמשך אובחנה עם צניחת רחם (POP). מכאן, החל המאבק להכיר בכך כתאונת עבודה.
תחילת המאבק להכרה בצניחת רחם כתאונת עבודה: כשהמומחים אומרים "ייתכן" אבל לא "בטוח"
המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה, ואיילת פנתה לבית הדין האזורי לעבודה. כאן מתחיל לב המאבק: הקרב בין המומחים הרפואיים.
- המומחה מטעם איילת: איילת הביאה חוות דעת של מומחה רפואי מטעמה, שקבע כי לפני האירוע לאיילת לא הייתה בעיה של צניחת רחם, אלא רק בעיה בשלפוחית השתן, וכי קיים קשר סיבתי ישיר בין הרמת המשא לצניחת הרחם.
- המומחית מטעם בית הדין: המומחית הראשונה שמונתה כיועצת לבית הדין לעבודה קבעה כי לאיילת כן היה מצב קודם של צניחת רחם בדרגה קלה (1-2) וציסטוצלה (צניחת שלפוחית). היא קבעה כי קיימת "סבירות נמוכה" שהאירוע גרם לצניחה, אך הוסיפה כי "ייתכן והביא לביטוי הקליני" (כלומר, הפך מצב סמוי לסימפטומטי). היא גם ציינה שלאיילת אובחן אדנומיוזיס/אנדומטריוזיס, שיכולים גם הם לגרום לכאבי אגן.
- המומחה הנוסף מטעם בית הדין: בשל העמימות בתשובות המומחית הראשונה, בית הדין מינה מומחה נוסף. גם הוא קבע כי הייתה החמרה: "מצניחת רחם בדרגה 1-2 לדרגה 2-3". אך כשנשאל על הקשר הסיבתי, הוא השתמש באותה מילה מתסכלת: "אין וודאות מלאה אך ייתכן שהאירוע… הוא הגורם להחמרה".
עבור איילת, התמונה הייתה ברורה: היא סחבה משקל, הרגישה כאב, ומצבה החמיר. אך עבור המערכת המשפטית, המילה "ייתכן" הייתה הבעיה כולה.
"ייתכן" זה לא מספיק: מדוע נדחתה תביעתה של איילת?
כאן טמון הכשל הרגשי והמשפטי המרכזי שחווים עובדים רבים המצפים שהבעיה הרפואית ממנה הם סובלים תוכר כפגיעה בעבודה. הם מרגישים את הכאב, הרופאים מאשרים ש"יכול להיות" קשר לאירוע בעבודה, אבל התביעה נדחית. פסק הדין של בית הדין הארצי מלמד אתכם מדוע.
הפער הקריטי בין "אפשרי" ל-"סביר"
בית הדין האזורי דחה את התביעה, והסביר כי הנטל להוכיח קשר סיבתי מוטל על איילת. במשפט, ובמיוחד בתביעות ביטוח לאומי, הנטל הוא "מאזן הסתברויות" – כלומר, יש להוכיח שהטענה שלך (שהתאונה גרמה להחמרה) סבירה יותר מ-50% מאשר הטענה הנגדית (שההחמרה קרתה מסיבות אחרות). מיד נראה האם זה פשוט כמו שזה נשמע.
הקביעה של שני המומחים ש"ייתכן" שיש קשר, אינה מספיקה. "ייתכן" מתאר אפשרות תיאורטית, אך אינו קובע שהיא עולה על 50%. בית הדין קבע כי "לא די בקביעה כזו כדי להוכיח שהאירוע החמיר את מצבה".
"אין באפשרותי לקבוע": כישלון המומחים לספק ודאות
במהלך המשפט, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לגרום למומחה הנוסף, לחצות את הקו הקריטי הזה. זהו לב הסיפור:
- ניסיון ראשון (בית הדין האזורי): בית הדין שאל אותו ישירות: "האם הסיכוי שהאירוע גרם להחמרה [גבוה] יותר מ-50% או בשיעור נמוך מזה?".
- תשובת המומחה: "לאור זאת אין באפשרותי לקבוע האם הסיכוי להחמרה היה גבוה או נמוך מ-50%".
- ניסיון שני (במהלך הערעור לבית הדין הארצי לעבודה): בית הדין הארצי ניסה שוב, בניסוח אחר: "האם… סביר יותר שאירוע הרמת המשקל השפיע… מאשר לא השפיע?".
- תשובת המומחה: (המומחה חזר על תשובתו המקורית) "ציינתי כי 'אין וודאות מלאה אך ייתכן…'". הוא התחמק ממתן תשובה ישירה.
- ניסיון שלישי (גם במהלך הערעור): בית הדין הארצי ניסה בפעם האחרונה, בשאלה ישירה של "כן או לא": "איזה מבין שני המצבים יותר סביר…: הראשון, הרמת המשקל… כן גרמה…; השני, הרמת המשקל… לא גרמה…?".
- תשובת המומחה: (שוב התחמק) "הרמת משקל אכן עלולה לתרום ולהשפיע על צניחת רחם".
המומחה הכיר באפשרות העקרונית (מושגית), אך סירב להתחייב על קשר קונקרטי במקרה של איילת.
הכרעת בית הדין הארצי לעבודה: ערעור על החלטת ביטוח לאומי שנדחה
בית הדין הארצי דחה את הערעור של איילת. השופטים קבעו כי היא לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה. בעוד שהמומחים הכירו באפשרות לקשר, "הוא אינו יכול לקבוע כי קשר סיבתי קונקרטי התקיים" ברמת הסבירות הנדרשת. בית הדין ציין גם כי המומחית הראשונה הציעה הסבר חלופי לכאבים (אנדומטריוזיס), מה שמחליש עוד יותר את הקשר הסיבתי לתאונה.
הסיפור של איילת הוא סיפור מתסכל, והוא יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.
המאבק המשפטי בנושא החמרת מצב צניחת רחם ביטוח לאומי הוא מורכב ודורש מומחיות רפואית-משפטית. אל תישארי לבד מול המערכת. משרד עו"ד צבי הלוי כאן כדי להילחם עבורך, לעשות מה שצריך כדי להפוך את ה"ייתכן" ל"סביר" על מנת שהתביעה תתקבל ותוכר. צרי קשר עוד היום.
מוסר השכל: מה המקרה שלך דורש כדי להצליח?
המקרה של איילת מדגיש נקודה קריטית: בתביעות של החמרת מצב, במיוחד בפגיעות "בלתי נראות" כמו צניחת רחם, כל התיק עומד ונופל על הניסוח המדויק בחוות הדעת הרפואית.
הטעות הנפוצה היא להאמין שמספיק שהרופא "יזרום איתך" ויגיד שזה "אפשרי". כפי שראינו, זה בדיוק מה שגורם לתביעה להידחות. המערכת אינה פועלת על בסיס אמפתיה, אלא על בסיס הוכחות משפטיות.
כדי להצליח בתביעת החמרת מצב צניחת רחם ביטוח לאומי, חייבים להציג למומחה מטעם בית הדין תשתית עובדתית ורפואית כה מוצקה, שלא תהיה לו ברירה אלא לקבוע שהקשר בין האירוע להחמרה הוא "סביר יותר מאשר לא סביר" (מעל 50%). זה דורש גיבוש ראיות המצביעות על המצב לפני ואחרי הפגיעה, הבנה עמוקה של הספרות הרפואית הרלוונטית בהיבט המשפטי הדרוש להתמודדות עם שאלת הקשר הסיבתי, ויכולת משפטית לנסח שאלות הבהרה שלא מאפשרות למומחה להתחמק, כפי שקרה לאיילת.
שאלות ותשובות מרכזיות: החמרת מצב צניחת רחם וביטוח לאומי
בעקבות פסק הדין, עולות מספר שאלות מהותיות שעובדים ועובדות שואלים:
מדוע ביטוח לאומי דחה את התביעה שלי למרות שהרופא אמר ש"ייתכן" קשר בין התאונה להחמרה?
הסיבה לכך היא הפער בין שפה רפואית לשפה משפטית. הסטנדרט המשפטי הנדרש להוכחת תביעה אינו "אפשרות" (ייתכן), אלא "מאזן הסתברויות" (סביר להניח), כלומר הוכחה שהסיכוי שהתאונה גרמה להחמרה גבוה מ-50%. כפי שקבע בית הדין במקרה זה, "לא די בקביעה כזו כדי להוכיח שהאירוע החמיר את מצבה של התובעת". המילה "ייתכן" משאירה את הסוגיה עמומה ואינה מספיקה כדי לעמוד בנטל ההוכחה.
האם אירוע חד-פעמי של הרמת משקל יכול להוביל להכרה בצניחת רחם כתאונת עבודה?
כן, באופן עקרוני. הספרות הרפואית שהוצגה בתיק מכירה בכך, גם אם הדבר אינו חד-משמעי. המומחית הראשונה ציינה כי אף שצניחה מתפתחת לרוב עם הזמן, "יש נשים המדווחות כי בעקבות מאמץ אקוטי, חד פעמי… חשו בגוש בנרתיק שבהמשך התברר כ-POP". היא הוסיפה כי "האירוע האקוטי נותן 'דחיפה' להחמרה וביטוי קליני" על רקע חולשה קיימת. גם המומחה השני אישר כי הרמת משקל "עלולה לתרום ולהשפיע" על צניחת רחם. הבעיה היא לא אם זה אפשרי באופן תיאורטי, אלא להוכיח שזה מה שקרה במקרה הספציפי שלך, ברמת סבירות של מעל 50%.
מה המשמעות של מצב רפואי קודם בתביעת החמרת מצב?
זוהי אחת המשוכות הגבוהות ביותר. קיומו של מצב קודם מסבך מאוד את ההוכחה, מכיוון שהמוסד לביטוח לאומי ובית הדין יבחנו רק את ההחמרה שנגרמה כתוצאה מהאירוע, ולא את הבעיה המקורית. במקרה של איילת, שני המומחים מטעם בית הדין קבעו כי היא סבלה מצניחת רחם עוד לפני האירוע. לכן, כל הדיון עבר משאלת ה"גרימה" לשאלת ה"החמרה" (למשל, מדרגה 1-2 לדרגה 2-3). איילת הייתה צריכה להוכיח שהאירוע הוא שגרם ספציפית להחמרה הזו (ולא מספיקה החמרה חולפת), ולא שהיא פשוט הייתה חלק מההתפתחות הטבעית של המחלה שלה. מכיוון שהיא לא הצליחה להוכיח זאת, תביעתה נדחתה.
אל תתני לבירוקרטיה ולמילים משפטיות עמומות לגזול ממך את הזכויות הרפואיות המגיעות לך. אם עברת תאונת עבודה שגרמה להחמרה במצבך, בין אם זו החמרת מצב צניחת רחם או כל פגיעה אחרת, הצעד הראשון הוא לקבל ייצוג משפטי מעורך דין בעל ניסיון בתביעות מול הביטוח הלאומי.
משרד עורכי הדין צבי הלוי עוסק דרך קבע בייצוג נפגעי עבודה מול המוסד לביטוח לאומי ורכש ניסיון רב בתחום.
הנך מוזמנת ליצור קשר עוד היום עם צבי הלוי עורך דין ביטוח לאומי – לפגישת ייעוץ ראשונית, ללא התחייבות.
