עבור רופא בכיר, מנהל יחידה אורתופדית בבית חולים מוביל, חדר המיון הוא זירת עבודה יומיומית. הוא מוקף בחולים, מייעץ לצוותים ומקבל החלטות קריטיות. אך מה קורה כאשר דווקא בסביבה זו, הוא נדבק בנגיף שפוגע קשות בראייתו? סיפורו של ד"ר אלי, שהגיע עד לבית הדין הארצי לעבודה, מדגים את הקושי האדיר בהוכחת קשר סיבתי בין מחלה זיהומית לבין העבודה, ומדגיש את החשיבות הקריטית של תיעוד רפואי בזמן אמת. מאבקו המשפטי הסתיים בדחיית תביעתו, לאחר שבית הדין קבע כי לא הצליח להוכיח במאזן ההסתברויות כי נדבק בנגיף במהלך עבודתו. פסק הדין (עב"ל 53333-12-23), שניתן בבית הדין הארצי לעבודה בפני השופטות לאה גליקסמן, סיגל דוידוב-מוטולה וחני אופק גנדלר, ניתן ביום 30 בספטמבר 2025.
הרגע שבו צריבה בעין הפכה למאבק על הכרה במחלה כתאונת עבודה
הכל החל ב-7 בספטמבר 2017. במהלך יום עבודה שגרתי, ד"ר אלי, מומחה לאורתופדיה בבית החולים רמב"ם, החל לחוש צריבה ותחושת גוף זר בעינו השמאלית. בתחילה, לא ייחס לכך חשיבות והמשיך בעבודתו. אך כשהתסמינים החמירו והופיעו גם בעין ימין, הוא פנה לקולגה וחבר, ד"ר יצחק בירן, באמצעות התכתבות וואטסאפ.
האבחנה של ד"ר בירן הייתה דלקת ויראלית, ככל הנראה "אדנו-וירוס", והוא אף ציין בפני ד"ר אלי כי נגיף זה "מסתובב" במחלקות שבהן עבד. הייעוץ והטיפול הראשוני ניתנו באופן חברי, כ"שיחת מסדרון" המקובלת בין רופאים, ולכן לא תועדו ברשומות הרפואיות הרשמיות של בית החולים. ד"ר אלי, שהאמין כי מדובר במחלה חולפת, המשיך לעבוד ואף נסע לקורס בחו"ל, מתוך מחשבה שהטיפול יפתור את הבעיה.
אלא שהמציאות הייתה שונה. הדלקת לא חלפה, וד"ר אלי נותר עם הפרעה משמעותית בראייה, בעיקר בעין שמאל. רק כשנתיים לאחר ההידבקות, בנובמבר 2019, ולאחר שהמצב לא השתפר, פנה ד"ר אלי להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בפגיעתו כ"פגיעה בעבודה".
טענות הצדדים: "רפואת מסדרון" מול היעדר הוכחות
טענותיו של ד"ר אלי התמקדו בסבירות הגבוהה של הידבקות במקום העבודה:
- חשיפה מתמדת: הוא טען כי בשבוע שקדם להופעת התסמינים, שהה שעות ארוכות בבית החולים, שם היו מאושפזים לפחות שבעה חולים שנשאו את הנגיף, חלקם עם בעיות אורתופדיות שדרשו את ייעוצו.
- היעדר תיעוד: את היעדר הרישומים הרפואיים הסביר בכך שייעוץ וטיפול בין קולגות-רופאים נעשה לרוב באופן לא רשמי ("שיחת מסדרון"), כפי שאכן קרה במקרה שלו עם ד"ר בירן.
- אופי התפקיד: לטענתו, מתוקף תפקידו כמנהל מחלקה וכונן, הוא נכח תדיר במיון ובדק חולים רבים, אך התיעוד על כך נעשה על ידי הרופא המטפל ולא על ידו ישירות, מה שמסביר מדוע שמו לא מופיע בגיליונות הרפואיים.
המוסד לביטוח לאומי, מנגד, דחה את התביעה מכל וכל:
- סתירות במועדים: הביטוח הלאומי הצביע על גרסאות שונות שמסר ד"ר אלי לגבי מועד הופעת התסמינים (5.9, 6.9, 7.9), מה שמקשה על קביעת "אירוע תאונתי" במועד ספציפי.
- היעדר הוכחה לחשיפה: נטען כי ד"ר אלי לא הציג ולו ראשית ראיה לכך שטיפל בחולה ספציפי שאובחן עם הנגיף. יתרה מכך, דוחות הנוכחות הראו כי באותו שבוע היה "כונן מחלקה" ולא "כונן מיון".
- אין תיעוד רפואי: העובדה שהתיעוד הרפואי הראשון על מחלתו הוא מנובמבר 2019, שנתיים לאחר האירוע, פועלת לחובתו ומקשה לקשור בין הבעיה הרפואית ב-2019 להידבקות הנטענת ב-2017.
פסק הדין המכריע: כשזיכרון אינו מספיק ללא ראיות
בית הדין האזורי דחה את התביעה, ובית הדין הארצי, שאליו ערער ד"ר אלי, הגיע לאותה מסקנה, גם אם מנימוקים מעט שונים.
השופטים בערעור הבהירו נקודה חשובה: במקרה של הידבקות בנגיף, היעדר יכולת להצביע על רגע ההידבקות המדויק אינו שולל אוטומטית הכרה בפגיעה כתאונת עבודה. ניתן לבחון את תקופת הדגירה (שבמקרה זה הוערכה ביום עד שבוע) ולבדוק אם הוכחה חשיפה סבירה במהלכה.
אך כאן בדיוק נפל התיק. בית הדין קבע כי ד"ר אלי לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח כי במהלך אותו שבוע קריטי, אכן נחשף לנגיף במסגרת עבודתו. השופטים ציינו מספר כשלים ראייתיים מכריעים:
- רישומי נוכחות: דוחות הנוכחות סתרו את טענתו כי היה כונן במיון.
- אין תיעוד בתיקי החולים: לא נמצא כל תיעוד בתיקים הרפואיים של החולים הנגועים המציין כי ד"ר אלי התייעץ בעניינם.
- לא הובאו עדים: ד"ר אלי לא זימן לעדות גורם אחר מבית החולים שיכל לתמוך בגרסתו לגבי שגרת עבודתו במיון והיקף הייעוצים הלא מתועדים.
- הסתמכות על עדות יחידה: בהיעדר ראיות חיצוניות, נותר התיק תלוי בעדותו של ד"ר אלי בלבד. בית הדין קבע כי לא ניתן לבסס על עדותו ממצא של הדבקה, במיוחד לאור הסתירות שעלו בגרסאותיו לגבי מועד הפנייה הראשונית לד"ר בירן.
בשורה התחתונה, נקבע כי אין די בטענה על נוכחות כללית בסביבת חולים. כדי להוכיח הידבקות, יש להראות מגע קרוב או טיפול ישיר בחולה מאובחן – הוכחה שד"ר אלי לא הצליח לספק.
מה ניתן ללמוד מפסק הדין? חשיבות התיעוד מעל הכל
פסק הדין בפרשת ד"ר אלי הוא שיעור חשוב על נטל ההוכחה המוטל על עובד הטוען כי נדבק במחלה במהלך עבודתו. המקרה מדגיש כי בתביעות מול הביטוח הלאומי, זיכרון אנושי, תחושות סובייקטיביות ואפילו "היגיון בריא" אינם תחליף לראיות מוצקות.
הלקח המרכזי הוא החשיבות הבלתי מתפשרת של תיעוד בזמן אמת. גם בסביבת עבודה שבה קיימת תרבות של התייעצויות לא פורמליות, כפי שקורה בין רופאים, לצורך הוכחה משפטית – "מה שלא נכתב, לא קרה". כל עובד, ובמיוחד עובדים במערכת הבריאות החשופים למחלות, חייב להקפיד ולדווח באופן מסודר על כל אירוע חריג ולוודא כי קיים תיעוד רפואי ראשוני סמוך ככל האפשר למועד הפגיעה. התעקשות על רישום כזה עשויה להיות ההבדל בין קבלת זכויות ופיצויים לבין דחיית התביעה.
