סובל מפריצת דיסק בצוואר? נדחית ע"י מומחה? האסטרטגיה המשפטית ששכנעה את בית הדין למנות מומחה חדש

בתאריך 26/10/2025 ניתן פסק דין חשוב בבית הדין הארצי לעבודה, ע"י הרכב השופטים איטח (המשמש בפועל כנשיא בית הדין הארצי לעבודה), סופר וספיבק בתיק עב"ל 75430-09-24. פסק הדין, אשר עוסק בערעור ביטוח לאומי על דחיית תביעה להכרה בפגיעה צווארית כפגיעה בעבודה, הוא חשוב ביותר ומדגים אסטרטגיה משפטית יעילה להתמודדות עם דחיית תביעה להכרה במיקרוטראומה צוואר. הוא גם מספק כלי רב עוצמה לערעור על חוות דעת של מומחה רפואי. במיוחד כשהמומחה שולל את תביעתכם על בסיס "אסכולה" רפואית מחמירה.

תביעות להכרה בנזק גופני מצטבר, ובמיוחד במיקרוטראומה צוואר, מציבות אתגר משפטי ורפואי מורכב. עובדים רבים חשופים לתנועות חוזרות ונשנות במשך שנים. ביניהם נהגי מלגזה, עובדי ייצור, רופאי שיניים ועוד. הם חווים שחיקה פיזית מתמדת, בלט או פריצת דיסק בצוואר. למרות זאת, רבים נתקלים בקושי להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש מול המוסד לביטוח לאומי.

הדחייה הנפוצה נשענת על כמה טענות מרכזיות. הטענה הראשונה: לא מדובר בפגיעה אלא ב"תהליך ניווני" טבעי הקשור לגיל. הטענה השנייה: סוג התנועות שביצע העובד אינו מוכר בספרות הרפואית כגורם נזק. והטענה השלישית: תרומת העבודה, אם בכלל, פחותה מהסף הנדרש (20%).

בואו ללמוד מה גרם לבית הדין הארצי לקבל את הערעור.

רקע עובדתי: תנאי העבודה שהובילו לתביעה

המערער, ירון (שם בדוי), יליד 1979, עובד כמלגזן ומפעיל קו ייצור מאז 1998. עבודתו מתבצעת במשמרות ארוכות של 12 שעות, כ-20 ימים בחודש.

במסגרת הדיון בבית הדין האזורי, נקבעו העובדות הבאות לגבי אופי עבודתו כמלגזן (עיקרי העובדות):

• בכל משמרת מלגזה, הוא מבצע בממוצע כ-170 פעולות של העמסה ונסיעה לאחור.

• פעולת ההעמסה (כדקה) דורשת ממנו להזיז את פלג גופו העליון ובעיקר את הצוואר. הוא מזיז אותו ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה. זאת כדי לוודא העמסה תקינה של משקל כבד.

• פעולת הנסיעה לאחור (כדקה) היא למרחק 30-60 מטר. היא מחייבת אותו להטות את צווארו אחורנית (ימינה או שמאלה) כדי להסתכל לאחור. במקביל, הוא מזיז את הראש קדימה ואחורה לסירוגין לבחינת המראות.

• בנוסף, המלגזה רועדת במהלך הפעולות בשל המשקל הרב.

חוות הדעת המקורית ודחיית התביעה בבית הדין האזורי

בית הדין האזורי מינה מומחה לכירורגיה אורטופדית. המומחה זיהה שלושה גורמים תעסוקתיים אפשריים. אלו כללו: תנועות חוזרות של הצוואר, תנוחות גוף לא פיזיולוגיות, ורטט.

עם זאת, המומחה שלל את הקשר הסיבתי. בחוות דעתו קבע כי:

• תנועות צוואר: בהתבסס על מחקרים, הוא קבע כי "אין קשר חיובי או אפקט מצטבר". זאת "של זמן חשיפה לתנועות צוואר חוזרות… ביחס לפריצת דיסק צווארי".

• רטט: הוא הכיר בקשר אפשרי בין רטט לפגיעה צווארית. עם זאת, טען שהפגיעה העיקרית מרטט היא בגב התחתון ופחות בצוואר. הוא סיכם כי לאור אופי מחלתו (שינויים ניווניים), תרומת העבודה "פחותה מ-20%".

על בסיס חוות דעת נחרצת זו, בית הדין האזורי דחה את בקשת המערער לשאלות הבהרה. הוא דחה גם את התביעה כולה, וכן בקשה למינוי מומחה נוסף.

נימוקי הערעור והחלטת בית הדין הארצי

בליבת הערעור לבית הדין הארצי עמדה טענה אסטרטגית מרכזית. הטענה היא שהמומחה שמונה מחזיק ב"אסכולה מחמירה". אסכולה זו שוללת באופן מושגי (פוטנציאלי) את הקשר הסיבתי. כלומר, הקשר בין תנועות צוואר חוזרות לבין פגיעה צווארית.

כדי לבסס טענה זו, המערער הפנה "לשורה של הליכים בהם מומחים שונים" ו"בכלל זה המומחה שמונה בתיק זה, הכירו מושגית (פוטנציאלית)". הם הכירו "באפשרות של פגיעה צווארית מהסוג שיש למערער על יסוד תנועות בצוואר".

בית הדין הארצי קיבל טענה זו. השופטים קבעו כי אכן, מחוות הדעת עולה שהמומחה שולל את הקשר. הוא "שולל באופן מושגי (פוטנציאלי) קשר סיבתי בין תנועות בצוואר לבין ליקוי צווארי".

בית הדין הארצי חזר על ההלכה הפסוקה, תוך הפניה לפסקי הדין בעניין "הרצל עמר" (עב"ל (ארצי) 16565-05-24) ו"עניין פולק" (עב"ל (ארצי) 12116-03-23). הלכה זו מבחינה בין שני סוגי קשר:

1. קשר סיבתי מושגי (פוטנציאלי): השאלה התיאורטית-רפואית. האם סוג הפעולות שביצע העובד יכול לגרום לסוג הנזק הנטען.

2. קשר סיבתי קונקרטי: השאלה הספציפית. האם בנסיבות המקרה (תדירות, גיל, מחלות רקע), הנזק של העובד אכן נגרם מהעבודה.

כאשר מומחה שולל את הקשר ה"מושגי" (טוען שזה בלתי אפשרי רפואית), זהו מצב בעייתי. במיוחד כאשר מומחים אחרים מכירים באפשרות זו. במקרה כזה, נוצרת הצדקה למינוי מומחה נוסף.

מאחר שבית הדין הארצי השתכנע שבמקרים אחרים אכן הוכר קשר כזה, הערעור התקבל. התיק הוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה נוסף. המומחה החדש יידרש להשיב לשאלות בית הדין האזורי בהתאם לנוסח המעודכן שנקבע ב"עניין פולק". נוסח זה מבחין מפורשות בין הקשר המושגי לקונקרטי.

לייעוץ עם עו"ד ביטוח לאומי צבי הלוי, השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.

לקחים מפסק הדין לתיק מיקרוטראומה צוואר

פסק דין זה מדגיש מספר נקודות קריטיות לבחינה:

1. זיהוי "האסכולה" של המומחה: האם הדחייה של המומחה מבוססת על נסיבות התיק הספציפי שלך? (למשל, "לא ביצעת מספיק תנועות"), או שהיא מבוססת על קביעה רפואית גורפת? (למשל, "תנועות צוואר אינן גורמות לפריצת דיסק"). קביעה גורפת היא "דגל אדום" המצביע על אסכולה מחמירה.

2. האסטרטגיה: הצגת הליכים סותרים: על התובע לאתר ולספק לבית הדין דוגמאות סותרות. למשל: פסקי דין, חוות דעת קודמות (רצוי של אותו מומחה) או מאמרים רפואיים (ממקורות מוכרים). דוגמאות אלו צריכות להוכיח כי קיימת אסכולה רפואית אחרת. כזו המכירה בקשר הסיבתי המושגי.

3. הדרישה למומחה נוסף: ההוכחה לקיום אסכולות סותרות היא הנימוק המרכזי. זהו הנימוק החזק ביותר לבקש מינוי מומחה נוסף. פסק הדין מראה שבתי הדין ייענו לבקשה כזו כאשר היא מבוססת היטב.

4. חשיבות ההבחנה בין "מושגי" ל"קונקרטי": זוהי האבחנה המשפטית החשובה ביותר בתיקי מיקרוטראומה. יש לוודא שהמומחה (ובעקבותיו בית הדין) בוחן את שתי השאלות בנפרד. ערעור יכול להתקבל אם המומחה "נתקע" בשלב המושגי. כלומר, אם הוא כלל לא בחן את השלב הקונקרטי.

מדריך מקצועי: גיבוש תיק להכרה במיקרוטראומה צוואר

ההכרה בפגיעת מיקרוטראומה מבוססת על ביסוס קפדני של שתי תשתיות ראייתיות. הן חייבות להיות מקבילות, ולהתחבר לכדי קשר סיבתי ברור.

שלב א': ביסוס התשתית הרפואית (הנזק)

• תיעוד "בזמן אמת": רצוי מאוד לציין באופן מפורט כבר בביקור הראשון אצל הרופא (גם אם זה רופא המשפחה) כי הכאבים בצוואר מופיעים או מוחמרים עקב העבודה (כולל פירוט הפעולה "המזיקה" בעבודה). רישום זה בתיק הרפואי יכול לקבל משקל ראייתי נכבד. בנוסף, חשוב שהרופא יאבחן את הליקוי גם בבדיקה קלינית.

• אבחון אובייקטיבי: כאב סובייקטיבי עלול לא להספיק. רצוי להגיע לאבחון המגובה בממצאים אובייקטיביים. יש לפנות לאורתופד מומחה עמוד שדרה. כמו כן, יש להצטייד בהדמיות רלוונטיות (MRI, CT). הדמיות אלו צריכות להוכיח נזק פיזיולוגי (כגון בלט או פריצת דיסק).

• בדיקות משלימות: אם הכאב מקרין לידיים (רדיקולופתיה), רצוי לבצע בדיקת הולכה עצבית (EMG). בדיקה זו תאשש פגיעה עצבית התואמת את מיקום הפריצה בצוואר.

• רפואה תעסוקתית: במקרים מסויימים, יש לשקול לפנות לרופא תעסוקתי, אשר יבחן את יכולתכם להמשיך לעבוד עם הליקוי. לעיתים, הרופא התעסוקתי יבחן גם את הקשר בין האבחנה הרפואית (מהאורתופד) לתיאור תנאי העבודה בראי של גרימה (ולא רק בראי של היכולת לחזור לתפקיד).

שלב ב': ביסוס התשתית העובדתית (התנועות החוזרות)

זהו החלק המורכב ביותר להוכחה, שכן הוא מתאר שגרת עבודה יומיומית. לא די בתיאור כללי. יש "לכמת" את התנועות:

• פירוט התנועה: יש לפרט מהי בדיוק התנועה החוזרת ונשנית הגורמת לעומס. לא מספיק "נהיגה במלגזה". יש לפרט את התנועה הספציפית: "הטיית הצוואר אחורנית, ימינה או שמאלה".

• כימות התדירות: יש לפרט כמה פעמים התנועה מתבצעת. התיאור "הרבה פעמים ביום" עלול להידחות. יש צורך בחישוב מדויק ככל הניתן. למשל: "170 פעולות… במשמרת", "כל פעולה אורכת כשתי דקות".

• כימות משך: יש להוכיח כי העבודה בוצעה לאורך תקופה ממושכת (שנים).

שלב ג': הוכחת הקשר הסיבתי (ההליך המשפטי)

לאחר הגשת התביעה, פקיד התביעות בביטוח הלאומי בוחן את שתי התשתיות. בהמשך, עושה זאת גם המומחה הרפואי מטעם בית הדין. המומחה נשאל: האם סביר להניח שהתנועות החוזרות (אותן ביססנו בשלב ב') הן שגרמו לנזק? (הכוונה לנזק הרפואי אותו ביססנו בשלב א').

• המלכוד הנפוץ: המומחה קובע כי הנזק בצוואר נובע מ"שינויים ניווניים" טבעיים הקשורים לגיל.

• המענה המשפטי: על פי הפסיקה, העבודה אינה חייבת להיות הסיבה הבלעדית לנזק. מספיק להוכיח שהיא תרמה באופן משמעותי להופעת הנזק או להחמרתו. הפסיקה קבעה במאות פסקי דין שאם תרומת העבודה עולה על 20%, מדובר בתרומה משמעותית.

טיפ לסיום מעורך דין ביטוח לאומי

לאורך שנות ניסיוני בייצוג תובעים מול המוסד לביטוח לאומי, למדתי משהו חשוב. דחייה של מומחה היא לעתים קרובות רק תחילתו של המאבק המשפטי, לא סופו.

פסק דין כמו זה מוכיח שוב ושוב דבר אחד. באמצעות אסטרטגיה נכונה, ניתוח מעמיק והיכרות עם הפסיקה, ניתן לאתגר קביעות. אפילו קביעות שנראות סופיות.

אני מזמין אתכם למשרדי לפגישת ייעוץ, במסגרתה נבחן את המקרה שלכם ונגבש יחד אסטרטגיית פעולה מבוססת לניהול ההליך באופן מוצלח ככל הניתן. השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.