חופשה באילת. רגע של קניות בקניון, אווירה נינוחה. ואז, ברגע אחד, התנגשות. קול חבטה עמום, כאב חד ובלתי נתפס, ודם שמתחיל לזלוג. זה בדיוק מה שקרה לשרה (שם בדוי), אישה בת 52, שביקור שגרתי בחנות מותגים בקניון באילת הסתיים באף שבור ובטראומה. הסיבה? פגיעה מדלת זכוכית שקופה לחלוטין, שנסגרה במפתיע וללא כל אזהרה.
שרה לא ויתרה. היא יצאה למאבק משפטי נגד החנות ונגד חברת הביטוח שלה, מאבק שבו נאלצה להוכיח את מה שהרגיש לה מובן מאליו: מישהו התרשל, והיא שילמה את המחיר. בסופו של יום, בית המשפט קיבל את גרסתה, קבע שהחנות אכן התרשלה ונושאת באחריות לפציעתה, ופסק לה פיצוי בסך 51,350 ש"ח. פסק הדין (ת"א 16445-03-22, בית משפט השלום בחיפה, בפני כבוד השופטת טלי מירום, פסק דין מיום 04.10.2025) הוא סיפור על מקום שאמור היה להיות בטוח, ושיעור חשוב על אחריות של בתי עסק כלפי הלקוחות שלהם.
הרגע שבו חופשה רגועה הופכת לסיוט: סיפורה של שרה
זה היה ערב רגיל של חופשה. שרה ובעלה הסתובבו בחנות מותגים. בשלב מסוים, שרה יצאה מהחנות למספר דקות, בעוד בעלה וקונים נוספים נותרו בתוך החנות הפתוחה. היא התרחקה מטרים ספורים, שהתה מחוץ לחנות כ-10 עד 15 דקות, ואז החלה לשוב על עקבותיה, לדבריה "בצעידה מהירה", כדי להצטרף חזרה לבעלה.
היא לא יכלה לצפות את מה שקרה בשניות הבאות.
עובדי החנות, כך התברר, החליטו לסגור את המקום מוקדם מהרגיל. שעת הסגירה הרשמית הייתה 23:00, אך כבר סמוך לשעה 22:00, העובדים סגרו את דלתות הזכוכית הכבדות כדי לצאת לאירוע. הם עשו זאת בזמן שלקוחות, וביניהם בעלה של שרה, עדיין שהו בפנים.
שרה, שלא ציפתה לשום מכשול, צעדה ישירות אל תוך הדלתות. היא לא ראתה אותן. הן היו שקופות לחלוטין, ללא מדבקות, ללא סימני אזהרה, וללא שום דבר שיבליט את קיומן. היא נחבטה בעוצמה בפניה, חשה כאב עז באפה ובמצחה, ודם החל לנזול. עובדי החנות המופתעים הושיבו אותה ונתנו לה מים, אך הנזק כבר נעשה. אבחון רפואי מאוחר יותר אישר את החשש: שבר באף.
"אבל היו ידיות!" – ההגנה של החנות והמאבק המשפטי
כאשר שרה הגישה תביעה, היא נתקלה בחומת הכחשה. החנות, באמצעות חברת הביטוח, טענה שהיא כלל אינה אחראית. המאבק המשפטי התמקד בשאלה אחת פשוטה אך קריטית: האם החנות הפרה את חובתה לשמור על בטיחות הלקוחות שלה?
הכחשת האחריות: האם באמת היו מדבקות אזהרה?
הנתבעות כפרו באופן ספציפי בטענתה של שרה על היעדר מדבקות אזהרה. הן טענו כי כל קירות ודלתות הזכוכית בחזית החנות נושאות מדבקות, וזאת מזה שנתיים עוד לפני התאונה.
אלא שזו הייתה טענה בעלמא. הנתבעות לא הביאו בדל של ראיה לתמוך בגרסתן. הן לא הביאו לעדות את מנהלי החנות או את העובדים שהיו במקום בזמן אמת. הן לא הציגו תמונות של החנות מאותה תקופה, לא מסמכים על רכישת מדבקות, ולא שום תיעוד אחר.
מנגד, שרה הציגה תמונה של הכניסה לחנות. וגם אם התמונה הייתה בשחור-לבן, בית המשפט קבע כי ניתן לראות בה בבירור שאין מדבקות כלשהן על הדלתות. בית המשפט מצא את עדותה של שרה ושל בעלה אמינות לחלוטין, וקבע כממצא עובדתי: לא היו מדבקות אזהרה על הדלתות.
החנות עוד ניסתה לטעון כי הידיות האנכיות הארוכות שמותקנות על הדלתות מהוות "סימני אזהרה". בית המשפט דחה טענה זו מכל וכל, וקבע כי לא ניתן לראות בידיות אלו תחליף לחובה הברורה להתקין סימני אזהרה בולטים.
אחריות בעל עסק על פציעת לקוח: הכרעת בית המשפט
בית המשפט קבע באופן נחרץ: החנות נושאת באחריות לאירוע התאונה. ההכרעה התבססה על שני נדבכים מרכזיים של רשלנות.
ראשית, עצם קיומה של דלת זכוכית שקופה ולא מסומנת. בית המשפט קבע, בהסתמך על פסיקות קודמות, כי "דלת זכוכית יכולה להוות סכנה ממשית שיש חובה לנקוט אמצעי זהירות מפניה". הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בדלת "שקופה, בלתי מסומנת ובלתי נראית, ללא כל מסגרת וללא כל סימון או מדבקה". החזקת דלת כזו במקום ציבורי היא הפרה של חובת הזהירות שחב בעל עסק כלפי מבקריו.
שנית, והחשוב אף יותר: הנסיבות המיוחדות של המקרה. בית המשפט קבע כי "עיקר אחריותן של הנתבעות מתמצית בכך שסגרו את דלתות הכניסה שעה לפני שעת הסגירה הרגילה". הסגירה המוקדמת, בזמן שקונים עדיין בפנים, יצרה מלכודת בלתי צפויה. שרה, שיצאה דקות ספורות קודם לכן כשבעלה נשאר בחנות, לא הייתה צריכה לצפות שהדלת תיסגר. זו הייתה רשלנות חמורה, שהפכה סביבה מוכרת למפגע מסוכן.
ומה לגבי "אשם תורם"? החלק של שרה בתאונה
כאן הסיפור מקבל תפנית חשובה, כזו שכל מי שחווה תאונה דומה יכול להזדהות איתה. חברת הביטוח טענה שגם שרה אשמה. שהיא הייתה צריכה לשים לב. ובית המשפט? הוא קיבל את הטענה הזו, חלקית.
כאשר בוחנים אשם תורם בתאונה בחנות, בית המשפט שוקל את התנהגות שני הצדדים. במהלך שמיעת העדויות, התברר לשרה שהיא לא רק יצאה "לדקה". היא התרחקה למשך 10 עד 15 דקות ואז חזרה "בצעידה מהירה".
בית המשפט קבע כי במצב דברים זה, "היה לה די זמן להבחין בכך שהדלתות סגורות ולהיזהר יותר בלכתה". לכן, נקבע כי לשרה יש "תרומת רשלנות לאירוע התאונה". בית המשפט שקלל את הרשלנות של החנות (היעדר סימון וסגירה מוקדמת) אל מול הרשלנות של שרה (הליכה מהירה וחוסר תשומת לב מספקת), והחליט לייחס לשרה "אשם תורם" בשיעור של 35%.
אם גם אתם חוויתם פגיעה, ייתכן שהמקום בו נפגעתם נושא באחריות לנזק שלכם. פנו עוד היום לעו"ד צבי הלוי לבדיקת הנושא וקבלת ייעוץ ראשוני.
מה המקרה הזה אומר עבורך? (רמז: אל תוותרו)
אם נפגעתם מדלת זכוכית, הדבר הראשון שאתם מרגישים הוא כנראה הלם, ואולי אפילו מבוכה. "איך לא ראיתי?", "איך הייתי כל כך טיפש?". פסק הדין של שרה מוכיח שהשאלה הזו מוטעית. השאלה הנכונה היא: "איך העסק אפשר לזה לקרות?".
- האחריות היא קודם כל של בעל העסק: החוק והפסיקה ברורים. מי שמחזיק במקרקעין, בטח עסק שמזמין קהל, חייב לדאוג לסביבה בטוחה. דלת זכוכית שקופה היא "סכנה ממשית", והאחריות לסמן אותה ולמנוע את התאונה הבאה מוטלת על העסק.
- נסיבות בלתי צפויות מחמירות את הרשלנות: המקרה של שרה לא היה רק על דלת לא מסומנת. הוא היה על דלת לא מסומנת שנסגרה כשלא הייתה אמורה להיות סגורה. אם נפגעתם בנסיבות דומות – למשל, דלת אוטומטית שנסגרה עליכם, או מכשול שהוצב במקום לא צפוי – האחריות של בעל המקום רק גדלה.
- "אשם תורם" הוא לא סוף הסיפור: זו הנקודה החשובה ביותר. אנשים רבים מוותרים מראש על תביעה כי הם מרגישים שגם הם "אשמים" – שהם היו בטלפון, שהם מיהרו, שהם לא שמו לב. המקרה של שרה מוכיח שזו טעות. בית המשפט מצא אותה אחראית ב-35% לתאונה, ועדיין פסק לה 65% מהפיצוי המלא. הפיצוי הכולל שלה הוערך ב-79,000 ש"ח (כולל 30,000 ש"ח על כאב וסבל ו-45,000 ש"ח על אובדן כושר השתכרות ופנסיה). לאחר הניכוי, היא קיבלה 51,350 ש"ח. אל תיתנו לתחושת האשמה למנוע מכם לקבל את הפיצוי שמגיע לכם.
שאלות ותשובות מרכזיות בעקבות פסק הדין
שאלה: האם בעל עסק אחראי לפציעה מדלת זכוכית שקופה שלא סומנה?
תשובה: כן. בית המשפט קבע כי דלת זכוכית שקופה, בלתי מסומנת ובלתי נראית, מהווה סכנה ממשית. על בעל המקום (המחזיק במקרקעין) מוטלת חובת זהירות לנקוט אמצעי זהירות מפני סכנה זו, כגון התקנת סימון או מדבקות. אי עשייה זו היא הפרה של חובת הזהירות.
שאלה: מה קורה אם גם אני הייתי קצת לא זהיר/ה? האם עדיין מגיע לי פיצוי?
תשובה: כן. במקרה זה, בית המשפט קבע שלתובעת יש "אשם תורם" לתאונה. נקבע כי היא התרחקה ל-10-15 דקות וצעדה חזרה במהירות, והיה לה די זמן להבחין בדלתות הסגורות. לכן, יוחס לה אשם תורם בשיעור של 35%. עם זאת, היא עדיין זכתה ב-65% מסך הפיצויים שנקבעו לה.
שאלה: האם סגירת חנות מוקדם מהצפוי יכולה להיחשב רשלנות?
תשובה: בהחלט. בית המשפט קבע כי "עיקר אחריותן של הנתבעות מתמצית בכך שסגרו את דלתות הכניסה שעה לפני שעת הסגירה הרגילה". הדבר נכון במיוחד כאשר קונים עדיין נמצאים בתוך החנות, ומי שמגיע מבחוץ (במיוחד התובעת, שיצאה דקות קודם ובעלה נשאר בפנים) אינו מצפה למצוא דלתות סגורות.
נפצעתם בשטח ציבורי? הצעד הבא שלכם
פגיעה בשטח ציבורי יכולה לזכות בפיצוי. כפי שראינו במקרה של שרה, המאבק מול חנות גדולה וחברת ביטוח יכול להיות מתיש. אתם לא צריכים לעבור את זה לבד. אם נפגעתם, הצעד הראשון הוא תיעוד וטיפול רפואי, והצעד השני הוא ייעוץ משפטי. פנו למשרד עו"ד צבי הלוי, ונוכל לבחון את המקרה שלכם, להעריך את סיכויי התביעה ולעזור לכם לקבל את הפיצוי המגיע לכם על הכאב, הסבל והנזקים שנגרמו.
