זה היה אמור להיות בוקר רגיל. מישל (שם בדוי), אישה בשנות ה-50 לחייה, יצאה מביתה באריאל קצת אחרי שש בבוקר בדרכה לעבודה. היא פסעה במורד המדרגות ברחוב שליד ביתה, מדרגות שהכירה היטב, כשלפתע איבדה את שיווי משקלה.
היא החליקה בחוזקה, נפלה מהמדרגות אל המדרכה, והרגישה כאב חד ומשתק. היא לא הצליחה לקום. על המדרגות היו פזורים גרגירים של פירות עץ, "מלא מלא כמו שטיח", כפי שתיארה זאת מאוחר יותר. הנפילה הזו, שהוכרה בהמשך כתאונת עבודה, הייתה יריית הפתיחה למאבק משפטי מתיש. זו לא הייתה רק תביעה על נזקי גוף; זו הייתה תביעה נגד עירייה על נפילה ברחוב, מאבק על הכרה, על אחריות, ועל הצדק שמגיע לאזרח מול מערכת שמתנערת ממנו.
למרות שהעירייה התכחשה לחבות וניסתה לערער את אמינותה של מישל, בית המשפט קיבל את גרסתה, קבע שהעירייה התרשלה ופסק לה פיצויים בסך 433,500 ש"ח (לאחר ניכוי אשם תורם). פסק הדין החשוב הזה, בהליך ת"א 34848-07-21, ניתן בבית משפט השלום בתל אביב -יפו ב-12 באוגוסט 2025, על ידי כבוד השופט הבכיר מנחם מריו קליין. בית המשפט חושף בדיוק מתי רשות מקומית תימצא אחראית, גם כשהיא טוענת שהיא "מנקה באופן קבוע".
"זה היה מלא מלא כמו שטיח": בוקר אחד שהפך לסיוט
העדות של מישל בבית המשפט מציירת תמונה חיה ומוחשית של רגעי האימה. "אני ב-6:05-6:10 יצאתי מהבית," היא שיחזרה, "הלכתי לכיוון של החניה… ובדרך לחניה במדרגות… החלקתי מגרעינים כאלו… שזה כמו אבנים קטנים וזה היה מלא מלא כמו שטיח שם".
היא מתארת את הנפילה עצמה בצורה שממחישה את אובדן השליטה הפתאומי: "ואני החלקתי על הרגל, לא מרגל אחת זו הייתה החלקה מרגל אחת ואחר כך אני שמתי רגל שנייה וגם החלקתי והתחלתי ליפול ואני נפלתי מהמדרגות על המדרכה… הרגשתי כאבים חזקים ולא הצלחתי אפילו לקום ובעלי מצא אותי".
התאונה שאירעה ב-2019 הותירה אותה עם נזק משמעותי. הוועדה במוסד לביטוח לאומי קבעה לה נכות צמיתה, ובהמשך מינה בית המשפט מומחה מטעמו שקבע כי נותרה לה נכות כתוצאה מהתאונה. אך הכאב הפיזי היה רק חלק אחד מהסיפור. המאבק האמיתי רק התחיל.
"זו אשמתך": ההתנערות של העירייה וניסיון ערעור האמינות
כאשר מישל הגישה את תביעתה, היא נתקלה בחומת התכחשות. העירייה, הנתבעת, לא רק הכחישה את עצם האחריות, אלא גם שלחה הודעת צד ג' לחברת הגינון והניקיון ששכרה, בניסיון לגלגל את האחריות הלאה.
ההגנה של העירייה התמקדה בשלוש טענות עיקריות שנועדו לערער את התיק של מישל, טענות שכל מי שנפגע במרחב הציבורי חושש מהן:
1. הטענה: "התמונות מוכיחות שאין שם מפגע"
העירייה טענה שמישל כלל לא הוכיחה שהמדרגות היו מכוסות בגרגירים "בצורה בלתי סבירה". באופן אירוני, היא השתמשה בתמונות שצילם בעלה של מישל כהוכחה לכך ש"אין שם הרבה גרגירים". זוהי טקטיקה קלאסית של הפיכת הראיות של התובע נגדו.
2. ההתקפה על הגרסה: "פעם אמרת 'עלי שלכת' ופעם 'גרגירים'"
זהו אולי החלק המתסכל ביותר עבור כל נפגע. בלהט הרגעים שאחרי הפציעה, בחדר המיון, נרשם מפיה של מישל כי "החלקתי על עלי שלכת". לעומת זאת, בתביעה לביטוח לאומי ובתביעה לבית המשפט, נרשם "גרגירים". ההגנה קפצה על הסתירה הזו כמוצאת שלל רב, וטענה כי לא ניתן לסמוך על גרסתה. זהו הרגע שבו הנפגע מרגיש חסר אונים, כאילו טעות קטנה, שנאמרה מתוך בלבול וכאב, עומדת להרוס את כל התיק שלו.
3. ההאשמה: "ידעת על הסכנה ולא דיווחת"
העירייה הוסיפה וטענה כי מישל, כמי שמתגוררת בסמוך למדרגות ומשתמשת בהן בתדירות גבוהה, "מעולם לא התלוננה" בפני העירייה על המפגע. זוהי טענה מתוחכמת של אשם תורם על נפילה במדרכה – אם ידעת שזה מסוכן, למה לא אמרת כלום? בעצם, זו אשמתך לא פחות משלנו.
אחריות עירייה למפגע במדרכה: הכרעת בית המשפט
כאן, בנקודת השפל הזו, הגיע קולו הצלול של בית המשפט, שעשה סדר בכאוס והעניק למישל את התיקוף שכה הייתה זקוקה לו. השופט דחה את טענות ההגנה אחת לאחת, וקבע בצורה נחרצת כי קיימת רשלנות עירייה על נזקי הגוף.
"עדותה אמינה וקוהרנטית": בית המשפט מקבל את גרסתה של מישל
בניגוד לניסיון ההגנה לצייר את מישל כלא אמינה, השופט קבע: "עדותה של התובעת הייתה אמינה וקוהרנטית בעיניי".
ומה לגבי הסתירה בין "עלי שלכת" ל"גרגירים"? השופט קיבל את הסברה של מישל, שנעזרה בחברה במילוי הטפסים ולא ידעה בדיוק איך לקרוא לזרעים. הוא קבע כי "כל שוני בגרסה נובע בשל בעיות שפה ותקשורת ותו לאו". זוהי קביעה אנושית ומכילה, המבינה את הלחץ והבלבול של אדם לאחר פציעה.
מדוע ניקיון ב-11:00 בבוקר הוא רשלנות עירייה?
זוהי ליבת פסק הדין. העירייה הרי טענה שהיא מנקה. ואכן, נציג העירייה ונציג חברת הניקיון העידו שהם מנקים. אך מעדותם עלה גם פרט קריטי: ניקיון המדרגות נעשה "סביב השעות 11-12 בצהריים".
השופט קבע כי זו "שעה מאוחרת".
הוא קבע כי "שילוב של גרגירי פירות על הרצפה ביחד עם העובדה שמדובר במדרגות עולה כדי סכנה בלתי סבירה". ומשכך, "מצופה מהנתבעת שתדאג לכל הפחות לבצע את הניקיון במקומות אלו בשעה מוקדמת בבוקר לפני שיוצאים התושבים מביתם".
יתרה מכך, השופט קבע כי נציגי העירייה וחברת הניקיון היו "מודעים לסכנה זו". לא היה מדובר בהפתעה. העובדה שהעירייה קבעה תדירות ניקיון של פעמיים בשבוע בלבד במקום כזה, אינה מספיקה. האחריות, קבע השופט, היא של העירייה שקבעה את סדרי העבודה הלקויים, ולכן גם דחה את התביעה נגד חברת הניקיון.
ומה לגבי התמונות ש"מוכיחות" שאין מפגע?
השופט דחה גם טענה זו בקלות. "אינני מקבל טענות אלו", כתב, והסביר את המובן מאליו: "תמונות אלו צולמו חודש וחצי לאחר התאונה". הוא קבע כי "בהחלט ייתכן כי בעת התאונה היו גרגירים רבים על הארץ".
אם נפלתם ברחוב והעירייה מתנערת מאחריות, אל תישארו לבד עם הכאב. המקרה של מישל מוכיח שגם כשהכל נראה אבוד, הצדק יכול להיעשות. ייתכן שהגשת תביעה נגד עירייה על נפילה ברחוב היא הדרך שלכם להחזיר את השליטה לידיים.
הניצחון והמחיר: פיצויים על החלקה ברחוב לצד "אשם תורם"
לאחר שקבע את אחריותה של העירייה, פנה בית המשפט לקביעת הנזק. השופט קבע כי למישל נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20%, אשר משקפת גם את נכותה התפקודית.
השופט פסק למישל פיצויים גלובליים בסך 400,000 ₪ עבור הפסדי השתכרות, 80,000 ₪ בגין כאב וסבל, 25,000 ₪ עבור עזרת צד ג', ו-5,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות. בסך הכל 510,000 ₪.
אך כאן נכנס לתמונה נושא האשם התורם בנפילה.
השופט אכן קיבל את טענת העירייה שמישל ידעה על הסכנה. "התובעת יכולה הייתה להבין שיש סכנה בהמצאות הגרגירים ברצפה", קבע, "ומעדותה גם עולה שהייתה מודעת להימצאותם ולסכנה הכרוכה בכך". מכיוון שהייתה מודעת ולא דיווחה לעירייה או התלוננה על המפגע, קבע השופט כי יש להשית עליה "אשם תורם בשיעור של 15%".
זוהי נקודה קריטית: גם כשהוטל עליה אשם תורם, 85% מהאחריות נותרה על כתפי העירייה. סך הפיצוי שנקבע למישל לאחר ניכוי האשם התורם עמד על 433,500₪. זהו ניצחון משמעותי, שמוכיח שידיעה על סכנה אולי מפחיתה את הפיצוי, אבל בהחלט לא מבטלת את אחריות העירייה.
בעקבות פסק הדין: שאלות ותשובות מרכזיות בנושא נפילה ברחוב
המקרה של מישל מעלה שאלות חשובות שרבים שואלים את עצמם לאחר פציעה דומה. הנה התשובות כפי שהן עולות ישירות מפסק הדין:
שאלה: האם אפשר לתבוע את העירייה גם אם ידעתי על הסכנה ולא דיווחתי?
תשובה: כן. פסק הדין מראה שבהחלט אפשר. במקרה זה, בית המשפט קבע שהאחריות העיקרית היא של העירייה. עם זאת, מכיוון שהתובעת העידה שהייתה מודעת לסכנה ולא התלוננה עליה, השופט הטיל עליה "אשם תורם" בשיעור של 15%. המשמעות היא שהיא עדיין זכאית לפיצוי משמעותי, אך הוא מופחת באחוז שנקבע.
שאלה: מה אם העירייה טוענת שהיא מנקה את הרחוב באופן קבוע?
תשובה: פסק הדין מוכיח שניקיון קבוע אינו מספיק אם הוא לא יעיל בנטרול הסכנה. במקרה זה, נציגי העירייה וצד ג' העידו שהניקיון במקום בוצע סביב 11-12 בצהריים. השופט קבע שזו "שעה מאוחרת" וכי מצופה מהעירייה, במקום עם סכנה ידועה כמו פירות על מדרגות, "לבצע את הניקיון… בשעה מוקדמת בבוקר לפני שיוצאים התושבים מביתם".
שאלה: האם טעות קטנה בתיאור התאונה בחדר המיון יכולה להרוס את התביעה?
תשובה: לא בהכרח. במקרה זה, הנתבעת ניסתה לערער את אמינות התובעת בכך שבתעודת חדר המיון נרשם "החלקתי על עלי שלכת" בעוד שבתביעה נרשם "גרגירים". התובעת הסבירה שנעזרה בחברה למילוי הטפסים ואמרה: "אני לא יכולה להסביר מה זה עלי שלכת… כנראה לפי ההבנה שלה… ככה היא כתבה". השופט קיבל את הסברה במלואו, קבע כי עדותה "אמינה וקוהרנטית" ושהשוני בגרסאות נובע מ"בעיות שפה ותקשורת ותו לאו".
אל תוותרו על הצדק שמגיע לכם
הסיפור של מישל הוא תזכורת כואבת אך חשובה: המרחב הציבורי אמור להיות בטוח עבורנו. פסק הדין מדגיש את חובתה של רשות מקומית לדאוג לתקינות ובטיחות הרחובות ולא רק "לצאת ידי חובה" בניקיון שאינו מונע את הסכנה בזמן אמת.
ההחלטה להעניק למישל פיצויים משמעותיים למרות ניסיונות הערעור על אמינותה ולמרות האשם התורם שיוחס לה, היא מסר של תקווה. היא מוכיחה שבית המשפט בוחן את התמונה הכוללת, מבין את המצוקה האנושית, ומעל לכל – דורש מהרשויות לעמוד בסטנדרט סביר של בטיחות עבור תושביהן.
קריאה נוספת: פסק דין מספטמבר 2025: תביעת נזיקין נגד העירייה
