הודעת הדחייה מהמוסד לביטוח לאומי מרגישה כמו אגרוף בבטן.
אחרי עשרות שנים של עבודה קשה, שבהן שחקתם את הגוף יום יום, המערכת שאמורה להגן עליכם מפנה לכם עורף. אבל הכאב החד ביותר מגיע כשמנפנפים מולכם בסיבה: תביעה נדחתה עקב מצב רפואי קודם או בטענה שהליקוי איננו קשור לעבודה. פתאום, פציעת ספורט ישנה, תאונה קלה מלפני עשרים שנה, או בעיה גנטית שכלל לא הייתם מודעים לה, הופכים לתירוץ הרשמי לשלול מכם את הזכויות המגיעות לכם. זהו רגע שבו אתם מרגישים נבגדים, כאילו כל שנות העמל שלכם נמחקות.
זה בדיוק מה שקרה ליוסי (שם בדוי), עובד חברת חשמל ותיק, שגילה כי פציעת כדורגל זניחה משנת 1999 שימשה כעילה לדחיית תביעתו להכרה בפגיעת מיקרוטראומה בברך שמאל. אף על פי שברכו השנייה, ברך ימין, הוכרה כנפגעת עבודה מאותן סיבות בדיוק, המוסד לביטוח לאומי התעקש שהפציעה הישנה היא האשמה בליקוי בברך שמאל. במאבק משפטי עיקש שהגיע עד לבית הדין הארצי לעבודה, נאלץ יוסי להתמודד עם מציאות מתסכלת שבה חוות דעת רפואית אחת, המבוססת על תיעוד ישן ללא גיבוי הדמייתי, גברה על 30 שנות עבודה פיזית מאומצת.
פסק הדין הסופי של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 4462-10-24, שניתן ביום 10 באוקטובר 2025 ע"י כבוד השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, והשופט אילן סופר, דחה את ערעורו של יוסי וסיפק הדגמה מוחשית לקושי העצום בהוכחת קשר סיבתי בין בעיה רפואית לבין העבודה.
שלושים שנות עבודה ש"נמחקו" על ידי פציעת כדורגל אחת
סיפורו של יוסי הוא סיפורם של עובדים רבים בישראל. במשך 25 שנה, מ-1990 ועד 2015, עבודתו הייתה פיזית ואינטנסיבית. תחשבו על זה רגע: יוסי בילה את ימיו בטיפוס רגלי על עמודי חשמל בגבהים שונים, כמעט מדי יום. הוא השתמש במטפסים, סחב סולמות וציוד עבודה כבד. בנוסף, הוא ביצע עבודות תת קרקעיות שדרשו ממנו לכרוע על ברכיו ולנוע ממקום למקום במצב הזה. זוהי שחיקה יומיומית, מתמדת, של הברכיים.
גם כשהתקדם לתפקיד מנהל עבודה ב-2015, עבודתו לא הפכה משרדית לחלוטין. הוא בילה רק כשעתיים וחצי ביום במשרד, ובשאר הזמן היה יוצא לשטח ומבצע עבודות פיזיות ככל שנדרש. רק בשנת 2020, כשמונה לראש תחום, עבודתו הפכה למשרדית בלבד.
כשהברכיים כבר לא עמדו בעומס, יוסי הגיש תביעה להכרה בליקוי בשתי ברכיו כפגיעה בעבודה, בעילה של מיקרוטראומה. התביעה התבססה על אותן פעולות חוזרות ונשנות שביצע בשתי רגליו במשך שלושה עשורים ושגרמו להצטברות של פגיעות זעירות בברכיו, אשר התהווה לפגיעה אחת גדולה ומשמעותית.
תביעה נדחתה עקב מצב רפואי קודם: המקרה של פציעת הכדורגל מ-1999
כאן הסיפור מקבל תפנית מתסכלת. המוסד לביטוח לאומי, כדרכו, החל לבחון את עברו הרפואי של יוסי. הוא איתר תיעוד רפואי בודד מ-16 במאי 1999, שלפיו יוסי נחבל בברך שמאל במהלך משחק כדורגל. בתיעוד נרשם: "לפי ד"ר ישראלי קרע חלקי רצועה LCL ברך שמאל… קיבל בעיטה תוך כדי תנועה".
בית הדין מינה מומחה רפואי, ד"ר עידו ציון, כדי שיחווה את דעתו. בתחילה, המומחה קבע כי למרות שיש סבירות לקשר בין העבודה לליקוי, התיעוד הרפואי כלל לא מצביע על ליקוי בברכיים. אולם, לאחר שהומצאו לו מסמכים נוספים, הוא הגיע למסקנה מפצלת:
- לגבי ברך ימין: קיים קשר סיבתי. המומחה קבע כי קיימת "השפעה משמעותית מעל 20% של החמרה עקב העבודה".
- לגבי ברך שמאל: המומחה קבע כי "השפעת העבודה על הליקוי אינה משמעותית".
מדוע ההבדל? הנימוקים של המומחה הם לב ליבו של העוול שחש יוסי:
- הפציעה הישנה: המומחה תיאר את אירוע הכדורגל מ-1999 כ"חבלה משמעותית".
- רגל לא דומיננטית: הוא ציין שברך שמאל היא "הברך הלא דומיננטית".
- גורמים נוספים: הוא ציין גם עודף משקל (BMI 30 שתועד ב-2019) ואת "השכיחות הטבעית לשחיקה בגילו".
לעומת זאת, בברך ימין הדומיננטית, שבה לא הייתה פציעה קודמת, קבע המומחה כי אף שגיל ומשקל תרמו, הליקוי המשמעותי שהתפתח שם מדגיש כי לעבודה הייתה השפעה מכרעת של החמרה.
בעצם, המומחה לקח אירוע בודד מלפני עשרות שנים והפך אותו לגורם המרכזי ש"מנטרל" את ההשפעה של 30 שנות עבודה על ברך שמאל. המוסד לביטוח לאומי מיהר לאמץ את המסקנה הזו, הודיע כי הוא מכיר חלקית בתביעה (רק עבור ברך ימין), ודחה את התביעה עבור ברך שמאל.
הקרב על הקשר הסיבתי: כשאין הוכחות ב-MRI, אך יש "אי יציבות"
יוסי לא ויתר. הוא יצא למאבק משפטי, שעיקרו היה ניסיון לערער על קביעות המומחה. הטיעון המרכזי שלו היה הגיוני: איך אפשר לבסס ממצא כה מכריע על פציעה מ-1999 שלא גובתה מעולם בבדיקות הדמיה?. הוא טען שכל השנים לא היה שום תיעוד נוסף של קרע או חוסר יציבות , וכי היעדר תלונות במשך כמעט 30 שנה מוכיח שהרגל החלימה לחלוטין. הוא אף הציג בדיקת MRI עדכנית (מיולי 2024) שהראתה כי אין לו קרע ברצועה.
אך כאן נתקל יוסי בחומה בצורה של פרשנות רפואית-משפטית. המומחה, בתשובותיו לשאלות ההבהרה, הבהיר נקודה מנצחת מבחינתו: הוא כלל לא הסתמך על ה"קרע". הוא הסביר שהתיעוד מ-1999 היה הערכה קלינית, ללא הדמיה. הממצא החשוב בעיניו היה מה שנכתב בבדיקה הקלינית: "אי יציבות צידית עם פתיחה לטראלית". המומחה טען כי "אי יציבות צידית יכולה לגרום להאצת שחיקה במפרק הברך" , וכי "אין כל תיעוד בהמשך לפיו הברך החלימה לחלוטין". כלומר, מבחינתו, ה-MRI העדכני ששלל קרע כלל לא רלוונטי, כי הנזק שהוא ייחס לפציעה הישנה היה אי-יציבות כרונית, שגרמה לשחיקה מואצת.
יוסי ניסה לטעון שאם הגורמים (גיל, משקל, עבודה) זהים בשתי הברכיים, וההבדל היחיד הוא הפציעה מ-1999, אז יש לחלק את האחריות בינה לבין העבודה. אך המומחה דחה גם את זה. הוא הבהיר כי המשקל והגיל הם גורמים משמעותיים בשתי הברכיים. בברך ימין, הם היו הסיבה לקבוע "החמרה" ולא "גרימה". אך בברך שמאל, השילוב של אי-היציבות מ-1999 ביחד עם המשקל והגיל, הוא שדחק את השפעת העבודה אל מתחת לרף המשמעות (20%).
פסק הדין הסופי: מדוע בית הדין דחה את הערעור למרות התסכול המוצדק?
בית הדין האזורי קיבל את עמדת המומחה במלואה ודחה את התביעה לגבי ברך שמאל. יוסי ערער לבית הדין הארצי, אך גם שם נתקל באותה חומה. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של יוסי, ונימוקיו חושפים את האמת הקשה על המערכת:
מעמדו המכריע של המומחה הרפואי
פעם אחר פעם, בית הדין חזר על ההלכה הפסוקה: "בית הדין סומך את ידו על חוות הדעת של המומחה הרפואי שמונה על ידו ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן". בית הדין קבע כי חוות הדעת של ד"ר ציון הייתה מבוססת, מנומקת , והתבססה על שיקול דעתו המקצועי. במילים אחרות: מרגע שהמומחה נתן חוות דעת קוהרנטית, כמעט בלתי אפשרי לערער עליה.
"אי יציבות" קלינית גוברת על היעדר ממצא ב-MRI
בית הדין קיבל לחלוטין את ההבחנה של המומחה. הוא קבע שאין טעם לשאול שאלות הבהרה נוספות על היעדר קרע ב-MRI , מכיוון שהמומחה "היה מודע לכך שאין תימוכין בממצאי הדמיה לאבחנה בדבר קרע". הקביעה התבססה על ה"אי יציבות הצידית" שתועדה קלינית ב-1999, וזה הספיק.
הנימוק המשולש: פציעה קודמת, רגל דומיננטית, וחומרת שחיקה
בית הדין הדגיש כי הדחייה לא התבססה רק על הפציעה הישנה. היא התבססה על שילוב של שלושה גורמים שהמומחה ציין:
- הליקוי הקודם בברך שמאל (אי היציבות) והשלכתו על האצת השחיקה.
- העובדה שהשחיקה בברך שמאל הייתה נמוכה יותר מהשחיקה בברך ימין.
- היותה של ברך ימין הברך הדומיננטית, שספגה יותר עומס בעבודה.
בית הדין אף קבע כי ההשלכה של "רגל דומיננטית" היא עניין הנתון לשיקול דעתו המקצועי של המומחה, גם אם עובדות המקרה לא פירטו שוני בהפעלת הברכיים.
בסופו של יום, הערעור נדחה. בקשתו של יוסי למינוי מומחה נוסף נדחתה גם היא והוא חויב לשלם למוסד לביטוח לאומי שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.
מרגישים כמו יוסי? חוששים שהתביעה שלכם תידחה עקב מצב רפואי קודם? אל תישארו לבד במאבק הזה. יש בהחלט דרכים משפטיות להתמודד עם הסוגיה של מצב רפואי קודם.
צרו קשר עם משרד עו"ד צבי הלוי לבחינת התיק שלכם.
מוסר השכל: מה המקרה של יוסי מלמד אותך על תביעת מיקרוטראומה?
המקרה של יוסי הוא שיעור כואב אך חשוב. הוא מדגים שהטיעון של "מצב רפואי קודם" הוא אחד הכלים החזקים ביותר בארסנל של המוסד לביטוח לאומי, במיוחד בתביעות מיקרוטראומה ברך. פסק הדין מראה שהרף להוכחת קשר סיבתי במקרים אלו הוא גבוה באופן קיצוני.
לקח מרכזי הוא שמשקל חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין הוא כמעט אבסולוטי. המאבק האמיתי הוא לא בערעור לאחר קבלת חוות הדעת, אלא לפני כתיבתה, בניסיון להציג בפני המומחה תמונה עובדתית ורפואית מלאה. במקרה של יוסי, למשל, ניתן היה להציג ראיות עוד לפני שהתמנה המומחה, לכך שיוסי החלים לחלוטין מהפציעה בברך, כגון עדויות של חברים שיוסי חזר לשחק כדורגל, תמונות מטיולים מאתגרים ובקיצור – הכלל הכי חשוב במקרים אלו הוא "סוף מעשה במחשה תחילה".
המקרה של יוסי מראה שאפילו אירוע בודד מלפני 25 שנה, ללא תיעוד הדמייתי , יכול להפוך למספיק חזק כדי לשלול זכויות, ובמיוחד אם הוא תועד קלינית (כמו "אי יציבות"). המאבק המשפטי הופך להיות מאבק על ניואנסים: המומחה לא קבע שהעבודה כלל לא השפיעה; הוא קבע שהשפעתה לא עברה את הרף הנדרש של 20% "השפעה משמעותית". על האחוזים הבודדים האלה קמה ונופלת התביעה כולה. לכן, הצטיידות בחוות דעת רפואית נגדית חזקה ומנומקת היטב בשלבים מוקדמים היא קריטית.
שאלות ותשובות מרכזיות בעקבות פסק הדין
שאלה: מה זה מיקרוטראומה ברכיים?
תשובה: מיקרוטראומה בברכיים היא פגיעה מצטברת הנגרמת מחשיפה חוזרת לעומסים קטנים על מפרק הברך — כמו תנועות תוך כדי כריעה, טיפוס במדרגות, הליכה תוך כדי הרמת משאות וכד'. העיקרון החשוב כאן הוא שכל עומס בפני עצמו אינו גורם לנזק מיידי, אך הצטברותם לאורך זמן גורמת לשחיקה של הרקמות, לדלקת או לקרעים זעירים בגידים ובסחוס. הפגיעה שכיחה בקרב עובדים בעבודות פיזיות על הברכיים, כגון רצפים, פחחים, מתקיני פרקטים, אינסטלטורים, חלק ממקצועות הבניין וכד', ונחשבת לעיתים ל"פגיעה בעבודה" לפי עקרון המיקרוטראומה בביטוח הלאומי, המאפשר להכיר בפגיעה שנראית כמו "מחלת מקצוע" כתאונת עבודה, גם אם איננה מופיעה ברשימת מחלות המקצוע.
שאלה: האם ביטוח לאומי יכול לדחות תביעה על סמך פציעה ישנה שאין לה הוכחות בצילומי רנטגן או MRI?
תשובה: כן. במקרה שלפנינו זה בדיוק מה שביטוח לאומי עשה ובהמשך גם המומחה הרפואי מטעם בית הדין ביסס את קביעתו על תיעוד קליני משנת 1999 שציין "אי יציבות צידית" בברך שמאל , גם כשהיה מודע לכך שאין תימוכין בממצאי הדמיה לאבחנה של קרע. בית הדין קיבל קביעה זו ואישר את דחיית התביעה על בסיס זה.
שאלה: האם יש משמעות לכך שרגל אחת עבדה קשה יותר מהשנייה (רגל דומיננטית)?
תשובה: כן, בהחלט. המומחה הרפואי השתמש בעובדה שברך ימין הייתה הדומיננטית כאחד הנימוקים המרכזיים להסביר מדוע השחיקה בה הושפעה באופן משמעותי מהעבודה (והוכרה), בעוד השחיקה בברך שמאל (הלא דומיננטית) לא הגיעה לרף המשמעות. בית הדין קבע כי קביעת ההשלכה של רגל דומיננטית נתונה לשיקול דעתו המקצועי המלא של המומחה.
שאלה: מה הסיכוי שבית הדין יהפוך החלטה של מומחה רפואי מטעמו?
תשובה: נמוך מאוד. פסק הדין מזכיר במפורש את ההלכה הפסוקה לפיה "בית הדין סומך את ידו על חוות הדעת של המומחה הרפואי שמונה על ידו ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן". במקרה של יוסי, בית הדין קבע כי חוות הדעת מנומקת ומבוססת ואין שום סיבה לסטות ממנה.
אל תתמודדו לבד
תביעה שנדחתה עקב מצב רפואי קודם היא לא סוף פסוק, אבל היא כן סימן אזהרה ברור שהמאבק שלכם הופך להיות קשה ומורכב הרבה יותר. המקרה של יוסי ממחיש כי ניהול תיק ביטוח לאומי, במיוחד בתיקי מיקרוטראומה מורכבים, דורש מומחיות משפטית והבנה עמוקה של הניואנסים בחוות הדעת, ויכולת לאתגר את קביעות המומחים בכלים הנכונים.
אם גם אתם קיבלתם דחייה דומה, ואתם מרגישים שהמוסד לביטוח לאומי עושה שימוש בפרטים מהעבר הרפואי שלכם כדי להתנער מאחריות, אל תרימו ידיים. פנו עוד היום למשרד עורך הדין צבי הלוי לבדיקת המקרה שלכם וקבלת ייעוץ מקצועי.
